לפני חודש, שבוע, וארבעה ימים, אמא שלי נפטרה, צעירה, לאחר מאבק קשה וארוך.
אמא שלי היתה לא רק אמא אוהבת, היא נתנה לי דוגמא ומופת לדבקות במשימה, חריצות ועבודה קשה. עוד בבית החולים, חודש לפני הסוף, כשמידי פעם הכאבים משו והסמים לא טשטשו והיא יכלה לתפקד, היא עדיין התעקשה לעבוד על הלפטופ ולערוך את המשכורות של העובדים ועדיין ענתה לטלפונים ואישרה בקשות כאלה ואחרות. כשהיה קשה לדבר היתה משתמשת בוואטסאפ.
אמא חיה את העבודה שלה, נשמה אותה ואהבה אותה. אני חושב ש- "אהבת העשיה" הוא ביטוי שמתאים לה. היה אפשר לראות את האהבה שלה בלוויה – כל עובדי הסופר-פארם הגיעו באוטובוסים לומר שלום, ועוד רבים, רבים אחרים שנגעה בהם במהלך הקריירה המפוארת שלה, כולם ממלמלים "אני לא מאמין". בכניסה לבית הקברות נוצר פקק גדול ולקח לאנשים 40 דקות להכנס. אמא נגעה בכ"כ הרבה אנשים – אגלה לכם שהופתעתי ממספר האנשים שהגיעו. הגשם השוטף פסק ממש לפני שהחל מסע הלוויה ולאחר שכוסה הקבר, החל לרדת שוב.
לשבעה הגיעו חברי כנסת, שופטים, מנכ"לים. בשבעה שאלתי את לאון קופלר, מנכ"ל סופר-פארם, למה סופר-פארם מצליחה ואין אף רשת פארמה אחרת שמצליחה להתקרב אליה? הוא ענה לי בפשטות – "האנשים, זה הכל באנשים, אנשים כמו אמא שלך בנו אותנו, אנשים נדירים". נותר לי אלא רק לקוות שאגיע לקרסוליה של האישה הנפלאה הזו.
מעולם לא שמעתי את אמא שלי מתלוננת, על אף שגידלה 4 ילדים, ניהלה קריירה תובענית, ניהלה את הבית ביד רמה ובכל שבת הכינה אושסיבו נהדר, טיפלה באמא שלה ואף חלתה במחלה קשה. כלום לא שבר אותה, אך לבסוף הגוף שלה לא יכל לה, והיא עזבה אותנו.
עוד שהיינו קטנים (או שמא אומר "משוגעים קטנים"), אמא שלי הכילה את הכל, בסבלנות ואהבה. לא היינו ילדים קלים ותמיד מצאנו לנו תסבוכות להסתבך בהן כמו שרק משפחה עם ארבעה בנים יודעת למצוא. רק היום כאשר יש לי ילדים משלי, אני מבין את גודל ההקרבה בלהיות הורה בכלל ואת גודל ההקרבה של הורים שלי, של אמא שלי, בפרט.
אמא שלי זכתה לטייל בעולם, לראות שני ילדים מתחתנים, נכדים, אך לא צלחה לה הדרך לראות את כל פרי עמלה מבשיל.
כבר מעל חודש עבר מאז שנתכנסנו כולנו ליד מיטתה, להחזיק ידה לפני הסוף. אך הנה, זה כבר מטושטש, נראה כאילו היה לפני עשר שנים, ורק אתמול. אני עדיין לא מעכל…
ביהדות אבל על הורה נמשך שנה שלמה. במהלך השבעה תהיתי "מדוע שנה?". כיום אני מבין את גודל ההקרבה של הורה. אך אשתי הוסיפה ואמרה ששנה היא מעגל זמן שלם – בשנה שלמה עוברים לבד את כל ימי ההולדת של הילדים, של הנכדים, של ההורים, עוברים לבד את החגים, עוברים לבד את החופשים – את כולם עוברים לבד, ללא ההורה. רק לאחר שהושלם מעגל שלם שבו אפשר להרגיש בחסר באופן מלא, תם האבל.
את המילים שנאמרו רגע לפני שיצאנו ללוותה בדרכה האחרונה, המילים הכנות והרגישות והאוהבות ביותר שלא הייתי יכול לכתוב טוב יותר, כתב אבא שלי, כאן.
חוה ברק, ידידתה, כתבה בעיתון:
אני אוהב אותך אמא ואוהב אותך תמיד, אני כבר מתגעגע.
יום למחרת הלוויה, נולדה לי בת שקראתי על שמך.
